לידה בראי שבעת העקרונות של ויג'נאנה יוגה

מליווי של נשים רבות בזמן ההריון והלידה במהלך השנים האחרונות, פגשתי נשים רבות שרוצות ללדת בצורה טיבעית ככל האפשר עם מינימום התערבויות רפואיות. מהתבוננות בנשים שלוויתי בשיעורי היוגה להריון, או בלידה עצמה, שילדו  ללא משכחי כאבים, אני מוצאת שהמכנה המשותף בינהן הוא אימון פיזי ביוגה לאורך כל ההריון.

בשורות הבאות אחבר את תהליך הלידה לשבעת העקרונות של הויג'נאנה יוגה, מאחר ועקרונות אלה הפכו לחלק אינטגרלי מחיי האישיים והמקצועיים, ואני רואה וחווה אותם לא מעט בזמן הלידות שאני מלווה:

1. הרפייה:

בזמן הלידה, בשלבים הראשונים שלה, מופרשים הורמונים שיכולים לקדם את הלידה (אוקסיטוצין), או לעכב את הלידה (אדרנלין).

האוקסיטוצין הוא אחד ההורמונים המרכזיים בלידה. האוקסיטוצין מיוצר במוח בהיפותלמוס, ומשוחרר לזרם הדם מהנוירוהיפופיזה. האוקסיטוצין הוא "הורמון ביישן" ומשוחרר לזרם הדם בעיקר בחושך, וזאת הסיבה שרוב הלידות מתחילות בשעות הערב או הלילה כאשר חשוך.

הורמון נוסף שמשתתף בלידה הוא אדרנלין. האדרנלין מיוצר ומופרש על ידי בלוטת יותרת הכליה. הורמון זה, מעורר את הגוף לפעולה – fight or flight  "לחם או ברח" כמנגנון השרדותי בזמנים שבהם נשים היו יולדות בחוץ ללא הגנה.

בשלב הראשון של הלידה (השלב הלטאנטי) שבו הגוף רק מתחיל לייצר צירים יש תחרות בין אוקסיטוצין ואדרנלין על הקולטנים המצויים על פני הרחם. נדמה את הקולטנים (receptors) למנעולים, שלהם יש שני מפתחות – אוקסיטוצין ואדרנלין. כאשר יותר מפתחות אוקסיטוצין נקשרים אל הקולטנים, הקולטנים יגרמו להפעלה של כיווץ הרחם (צירי לידה) והלידה תתקדם. ואילו כאשר יותר מפתחות אדרנלין נקשרים אל הקולטנים, הקולטנים יגרמו להפסקת פעילות הרחם והצירים, עד שהאישה תרגיש בטוחה ללדת.

עיקרון ההרפייה מאוד חשוב להפרשה טובה של הורמון האוקסיטוצין: כאשר האישה מרפה את הגוף והתודעה, המוח הקדום ששולט על תהליך הלידה נכנס לפעולה ומאפשר ללידה להתקדם.

2. השקטת התודעה:

צירי הלידה הם התכווצויות של הרחם, לרוב, הצירים בתחילת הלידה מתחילים ככאבי גב תחתון, המתגברים עם התקדמות הלידה, עד שהם עוטפים כמו חגורה את הגב התחתון, הבטן והמפשעות. הכאב הנובע מהצירים מייצר קשת שלמה של רגשות, משמחה וקבלה של התהליך והעובדה שתינוק חדש מגיע לעולם ועד לפחד עמוק מהכאבים שהצירים גורמים. משפט נפוץ בלידות שאני מלווה כדולה הוא: " אם עכשיו הצירים מכאיבים לי כל כך, מה יהיה אחר כך כשהלידה תתקדם?" לרוב, הפחד מגביר את הכאב ושניהם מייצרים "רעש תודעתי" מאוד חזק. כאשר עיקרון השקטת התודעה מושרש, האישה תתמודד עם התחושות הפיזיות והרגשיות שהציר מייצר, היא תתבונן בכל ציר ותחווה אותו כגל שעולה, מגיע לשיא ואז יורד. האישה תהיה מרוכזת ברגע הנוכחי, ולא תדאג מהצירים שעברו, או תפחד מהצירים שיגיעו בהמשך. בסוף כל ציר האישה תצליח לנוח ולהשקיט לקראת הציר הבא,  ולהתכנס לתוך הבועה שהלידה מייצרת עבורה, הפרשת האוקסיטוצין מהמוח תגבר והלידה תמשיך ללא עיכובים.

3. כוונה:

כביכול עיקרון הכוונה אמור להיות קל… אני מתכוונת אל הלידה, לומדת וקוראת על התהליך הזה, ובבוא הרגע, יולדת. אך בתקופה המודרנית אין זה כך. עד לפני כמאה שנים נשים היו יולדות בביתן עם מיילדת, או בתקופות קדומות יותר, שבהן היו יולדות עם עזרה של נשים מנוסות בלידות שחיזקו ועטפו את האישה בזמן הלידה. בתקופה של הרפואה המודרנית לידה הפכה להליך רפואי. כתוצאה מכך, הרבה נשים התרחקו, או פשוט לא מודעות לידע העתיק של ההריון והלידה, ולעובדה הפשוטה שגוף האישה נועד ללדת. לכן, את הכוונה צריך ליצור עוד בזמן ההריון, לפני הלידה ללמוד ולהבין את כל מגוון האפשרויות העומדות בפני כל אישה לפני לידה. היכן ללדת? מהם משכחי הכאבים הטיבעיים והתרופתיים בזמן הלידה? מי ילווה את האישה בזמן הלידה? ועוד הרבה שאלות ופרטים קטנים היוצרים את הכוונה בשלמותה, על מנת שחוויית הלידה תהיה טובה.

4. השתרשות:

בזמן הלידה העובר וגם האם מיישמים את עיקרון ההשתרשות. בתחילת הלידה, העובר משתרש עם הראש באגן האם. צירי הלידה עוזרים לעובר, ומקדמים אותו בתוך מפתח האגן, כך שהוא יכול להשלים את התנועות הקארדינליות (תנועות שהעובר מבצע עם הראש והגוף בזמן היציאה מהרחם) ולהיוולד. עוברים רבים משתרשים עם רגליהם בדופן הרחם בזמן הצירים, ובינהם ובכך משתתפים בצורה פעילה בלידה. כאשר האם משתרשת ברגליה, בכל תנוחה (עמידה זקופה, עמידת שש או שכיבה) היא מאפשרת את התרחבות עצמות האגן, ובכך עוזרת לעובר לעבור דרכן.

5. חיבור:

החיבור הוא בין שני כיוונים מנוגדים הקשורים זה לזה, כאשר כל האיברים בין שני הקצוות מאוזנים ופועלים יחד בהרמוניה. כך גם בלידה כאשר רגלי האם משתרשות יש שני כיוונים להשתרשות הזאת: למטה עם הרגליים, אבל גם כוח שכיוונו מעלה, ועוזר לעובר לרדת למטה באגן האם.

גם בפעולת שריר הרחם בזמן הלידה יש חיבור: החלק התחתון של הרחם (צוואר הרחם) מתקצר ועולה עם כל ציר. הכיוון של הציר הוא למטה, ותוצאת הפעולה שלו היא פתיחה של צוואר הרחם. כשצוואר הרחם נפתח הוא עולה למעלה, ומעבה את החלק העליון של הרחם שנמצא בין הצלעות. כשצוואר הרחם נפתח לחלוטין, החלק העליון של הרחם מסיים להתעבות, ואז השלב השני של הלידה מתחיל – שלב פליטת העובר מהרחם, שנעשה בעזרת החלק העליון של הרחם, יש לו יותר מסה לדחוף את התינוק מחוץ לרחם. ללא החיבור של חלקי הרחם הלידה לא תתרחש.

6. נשימה:

נשימה מודעת ועמוקה בזמן הלידה היא הכרח מכמה סיבות:

• הרחם הוא שריר. שריר שמקבל חמצן עובד בצורה יעילה יותר. כך כל ציר מקדם את הלידה ומקצר אותה.
• במקום שהאישה תהיה מרוכזת בכאב, הנשימה מאפשרת ריכוז בהכנסת והוצאת האוויר ומאפשרת הסחת דעת מהכאב.
• בגוף האדם יש שתי סרעפות- הסרעפת של בית החזה, והסרעפת של רצפת האגן, המחוברות בינהן ברקמת חיבור. כאשר הנשימה עמוקה ומניעה היטב את הסרעפת של בית החזה, גם הסרעפת של רצפת האגן נעה במקביל, כך בכל נשיפה הסרעפת של בית החזה עולה, והסרעפת התחתונה (רצפת האגן) עולה יחד איתה. ראש העובר לוחץ בזמן הזה על רצפת האגן (צוואר הרחם), והעלייה של רצפת האגן מאפשרת לראש העובר לנוע למטה כמו יד שיוצאת מתוך שרוול חולצה ארוך.

7. התארכות והתרחבות:

ברגעים הראשונים לאחר הלידה, מייד כשהתינוק יוצא מרחם אימו – הנשימה הראשונה שלו נכנסת אל הריאות, והן נפתחות ומתרחבות. האיברים שלו, שהיו מקופלים בצפיפות בתוך הרחם, נפרשים. הפנים שלו משתנים מרגע לרגע אחרי המעבר בתעלת הלידה.

אלו רגעים מרגשים ביותר- הלב מתרחב במפגש המרגש עם התינוק, אחרי שציפינו לו תשעה חודשים. גם אצל האמא מתרחשת התרחבות: לאחר יציאת העובר מהרחם, הנשימה הראשונה של האמא מרחיבה ומחזירה את הסרעפת למקומה הטיבעי וכך גם שאר האיברים הפנימיים הלב והמעיים שנדחקו בחלל הבטן חוזרים למקומם הטיבעי.